הקשר בין יוקר המחייה, יבוא, פוליטיקאים וטייקונים

מאת: דוד עיברי

הקשר בין יוקר המחייה, יבוא, פוליטיקאים וטייקונים. ולמה יבוא לא מוריד את המחירים לצרכן

יוקר המחיה על החקלאים, יבוא, פוליטיקאים וטייקונים ועוד עיני לא צרה בקמעונאים הם עושים כטוב למאזניהם לפי מה שהממשלה מאפשרת להם, כ"כ אין לי עניין פוליטי כאן, רק עובדות: המציאות מוכיחה שהורדת מכסים ויבוא חופשי לא גרמו להורדת מחירי המזון לצרכן הישראלי. ר' בשר, דגים, ירקות ועוד. זה ברור למה, כל אחד מוכר (גם אנו החקלאים) בכמה שאפשר ושמוכנים לשלם. אלו כוחות השוק ואין כוח שישנה זאת, בטח לא במדינה קטנה כשלנו שמאופיינת בריכוזיות שפוגעת בתחרות.
הפוליטיקאים מבינים זאת, אבל בכל זאת חלקם הגדול והקובע, ממשיך לאשר יבוא ולהרוס כאן ענפים שלמים זה התחיל בטקסטיל, ממשיך באופנה ובחקלאות וגם התעשיה בדרך. ר' מדיניות הסגרים שפוגעת בעיקר בעסקים קטנים וגם בשווקים הפתוחים עד כדי כליה וללא הגיון בריאותי. חנות של רשת מדבקת פחות משוק פתוח? פחות מחנות פרטית?
בכל מדינה מערבית מתוקנת שומרים על המיגזר היצרני ובוודאי על החקלאי וזה עוד לפני שמדברים על ביטחון המזון ושמירת הגבולות שחיוניים לקיומנו. כבר חווינו אמברגו ממדינות אירופאיות בתחומים שונים כשהמדיניות של ישראל לא נראתה להם, גם כשהייתה הגנתית לגיטימית. זה יקרה הרבה יותר בקלות ליבוא הירקות והפירות מטורקיה, ירדן, עזה ומדינות אחרות אבל אז זה יהיה מאוחר מדי, לא תוקם כאן חקלאות מחדש וחממות ומשקים שננטשו ותשתיות שנחרבו לא יוקמו יש מאין.
אף מדינה ובטח לא ישראל, לא יכולה להיות מדינת יבוא ללא ייצור מקומי משמעותי מאזן.
מי שמשית על היצרן הישראלי תנאים מטורפים (תקינה, רגולציה יקרה, מחיר מים מהגבוהים שיש, עלות נלוות של המדינה לעבודה, עלות דלקים ואנרגיה מהגבוהות בעולם מיסים ואגרות למיניהם ועוד…) ומנגד מייבא ממדינות ש"הממשלה" עולה שם חצי או רבע ומסבסדת את החקלאות ואפילו לא דורש מהיבוא דרישה שווה – יביא לקריסת החקלאות והמיגזר היצרני. לא יהיה ממי לגבות מיסים ולא יהיה גורם יצרני שיניע את המשק.
קילו מייצור מקומי תורם לתוצר הישראלי פי כמה מק"ג מיבוא, תורם לתעסוקה, שירותים, מיסים, ניצול מי קולחין במקום להזרימם לים – וחלילה מלהזכיר – "צובע " את ארצנו בירוק וקובע את גבולותיה.
אז למה בכל זאת הממשלה ממשיכה במדיניות זו? ראשית כדי "לזרוק עצם" פופוליסטית לציבור, להרגיע אותו ולהסית את האש מההתנהלות הממשלתית שהיא הגורם המוביל את יוקר המחיה בארץ באופן ישיר ועקיף.
שנית יש את העניין הזה שאין אף שר, פקיד בכיר באוצר או רגולטור לשעבר שעבר לעבוד בחקלאות או במגזר היצרני נטו, לפחות לכזה שהוא לא תלוי רגולציה. רובם הולכים לעבוד בתאגידי הענק, שוק ההון וכדומה ואצל הטייקונים- ואולי בשל כך אין אמפתיה…זה לא במקרה שנבלמת היוזמה לשוק סיטונאי חדש, קרב ארוך טווח שיגיע לנקודה שלא יהיה בשביל מי להקים שוק כזה ולא במקרה החוק לא מחייב לציין ע"ג תוצרת חקלאית את ארץ המקור בשילוט בולט בנ"ק המכירה, כבכל העולם המערבי. זו מדיניות.
במקביל דחיפת החקלאים, ע"י ההוצאות המאמירות והרגולציה, למצב של "לגדול או לחדול" כמעט שסתמה את הגולל על החקלאי הבודד ועל המשק המשפחתי הקלאסי. חקלאים שורדים חייבים לגדול, חייבים עוד קרקעות ומים ומשאבים ומכאן קל לייצר נגדם אנטגוניזם. ממצב שהחקלאי הוא "בגובה העיניים" עם הצרכן הופכים אותנו ל"שודדי קרקעות" ומנצלי עובדים זרים כאילו שהישראלים עומדים בתור כדי לעבוד בחממות ובמטעים.
אז מה בכל זאת אנחנו החקלאים יכולים לעשות?
להבנתי ישנם שני "מגרשים" שבהם מתנהל הכל: המיגרש הפוליטי/מוסדות מדינה ורגולציה והמיגרש הציבורי/תקשורתי שמוכיח בשנים האחרונות שהוא לעיתים מוביל את הפוליטי.
אנחנו החקלאים לא ערוכים למציאות הזו ומפולגים למספר רב של אירגונים ותנועות כאילו שיש כאן היקף חקלאים כמו בשנות החמישים. בהנחה שאין לנו הכח לשנות זאת, אנו חייבים לאגדם ב"מטה התיישבות וחקלאות" שיגבש אסטרטגיה תקשורתית ופוליטית עדכנית ולטפל בסוגיית החקלאות והחקלאים בישראל.
הטיפול צריך להתמקד ברגולציה ועלויות המדינה, תנאי ייצור ומנגד יצירת שוק תחרותי אמיתי. לדוגמא: לא רק שוק סיטונאי מודרני אלא גם יצירת פלטפורמה מיחשובית ולוגיסטית לשווק חברתי ישיר מהמגדל לצרכן, סימון ארץ מקור לתוצרת חקלאית ועוד. חלק מהצעדים התחילו להיעשות ע"י שר החקלאות ומהמנכ"ל הנוכחיים שהם הראשונים מזה שנים שמבינים ומטפלים באמת בחקלאות ובחקלאים לטובת המדינה. אבל זה לא מוריד אחריות מאיתנו החקלאים. ומה עד אז? הציונות והעם חזקים וחכמים מההנהגה המדינית אבל לא לעולם חוסן. הכותב : דודו עברי –מושב לכיש, כורם ומלווה עסקי. מנכ"ל לשעבר – ענבי טלי