המחלוקת על המיליארדים בקרן הניקיון • מה עושים עם שריפות הפסולת הפירטיות הגורמות לנזקים בריאותיים הרסניים?

מאת: מור שבתאי

אלה הם חלק מהנושאים שעלו בדיון חרום שהתקיים ביוזמת ״משוב ניוז״ בהשתתפות ראשי רשויות, פעילים סביבתים, מנכלים של תאגידי מיחזור ומפעלי מיחזור, נציגי החקלאים ומשתתפים נוספים לדיון חרום.
עוד יעלה בדיון דוח חמור שהתפרסם בימים אלה המתריע מפני היקף השריפות הבלתי חוקיות של פסולת פלסטיק בארץ והשפעתן ההרסנית מבחינת זיהום האוויר. בדוח, מטעם "הפורום לישראל ירוקה", מתועדים לא פחות מ־470 אתרים פיראטיים להשלכת פסולת חקלאית ברחבי הארץ, שבהם מושלכים מדי שנה כ־40 אלף טונות של יריעות פלסטיק וצינורות השקיה משומשים, שנשרפים או נקברים. ומה קורה בקרן הניקיון שנועדה להקטין את היקפי ההטמנה האדירים בישראל?

כינוס הזום הרביעי של קבוצת משוב יצא לדרך ב13/01 – והפעם עסק באתגרי המיחזור בישראל, בבעיות הקשות בתחום ובניסיונות להסרת חסמים. אל הכינוס הגיעו בכירים מרחבי הקשת – יזמים, ראשי מועצות, אנשי סביבה, מנהלי חברות ועוד. בלטו בהיעדרם נציגי המשרד להגנת הסביבה, שלא הצטרפו לדיון. למפגש הגיעו הילה אקרמן – ראשת תחום חקלאות וסביבה במרכז המועצות האזוריות, דניאל מורגנשטן – פעיל סביבתי, גיא קריסטל – יזם ויועץ סביבתי לרשויות, אבשלום וילן מזכ״ל התאחדות חקלאי ישראל, ערן שמרלוק – מנכל נגב אקולוגיה (מחברות המיחזור הגדולות בישראל), דודו קוכמן- מזכ"ל האיחוד החקלאי, דניאל אונגר- יזם ומייסד פארק אור לכלכלה מעגלית אשר שוכן בבקעת הירדן וד"ר גלית שאול – ראשת המועצה האזורית עמק חפר. את הכינוס הנחה חיים אלוש, יו"ר קבוצת משוב.
הכינוסים הדיגיטליים של משוב הם אופן חדש שפותח בקבוצה ונועד 'להפוך את הלימון ללימונדה' – לנצל את הקורונה והריחוק החברתי לכלי למפגש דיגיטלי דרך הזום. כך יכולים להתכנס יחד לשיחה מתועדת אנשים מרחבי הארץ – כל פעם בנושא אחר. המטרה היא להציף נושא, לעסוק בו, לצאת עם שיעורי בית ולחזור אחרי מספר חודשים להבין את מצבנו בתחום.
*

ננסה להתחקות אחרי הנתונים היבשים בתור התחלה. 5.3 מליון טון פסולת אישית ומסחרית מיוצרות בישראל בשנה, ומצטרפות לעוד כ6 מליון טון פסולת מענף הבניה. כל אזרח בישראל מייצר ביום 1.7 ק"ג פסולת שהם 612 ק"ג בשנה. עד כאן – מצבנו דומה לעולם. הציוויליזציה המערבית בנויה על קניה, בניה, צריכה ופיתוח והפסולת נוצרת. כשבוחנים את מגמות המיחזור – מצבנו פחות טוב משמעותית. על פי נתונים עדכניים של המשרד להגנת הסביבה אחוז המיחזור בישראל עולה עליה מתונה מדי שנה, כשב2016 נחצה רף ה20% עד ל24% מיחזור פסולת כיום. אנחנו נמצאים במקום רע למטה במדד המיחזור במדינות הOECD – הרחק מגרמניה עם 64% אחוזי מיחזור (ועוד 36% אחוזי שריפה/שריפה להפקת אנרגיה – 0% הטמנה), דנמרק עם 43% מיחזור, צרפת עם 38% ואפילו ארה"ב, מיצרניות הפסולת הגדולות בעולם, עם 28% אחוזי מיחזור. התוכנית האסטרטגית של ישראל מציבה יעד של הגעה ל51% אחוזי מיחזור עד 2030. זהו יעד אופטימי מאוד במקרה הטוב ובלתי אפשרי במקרע הרע, זאת ביחס לנקודה בה אנו נמצאים כרגע.
חיים אלוש פתח את הכינוס והתייחס באופן ישיר להיעדות אנשי המשרד להגנת הסביבה כגורם מייצג של הבעיה, יחד עם הפגיעה המתמשכת בקרן הנקיון. "לא הגיוני בעיני איך 4.5 מיליארד של קרן הנקיון נעלמו ולא חוזרים לשימוש המיועד הם. אולי כשיש גירעון של 160 מיליארד זה הגיוני – אם כסף נערם ולא עושים איתו כלום, אולי זה עדיף. המנכ"ל והשרה לא הגיעו – אמרו שהם צריכים להתכונן. אנחנו רואים כל מיני פתרונות וחידושים בענפים שונים. בתחום האשפה הביתית – כלום. המטמנות מתמלאות, מי התהום מזדהמים. אנחנו רוצים להיות במקום אחר – אבל איפה אנחנו ביחס לזה? ישראל רוצה להגיע ל80% מיחזור ואנחנו בקושי ב20%. אנחנו מבינים שיש מצוקה לאוצר, אבל בסופו של דבר כסף שאמור להיות מוקצה למיחזור ולנקיון הרחובות ישמש לכך. אני רואה בזה כישלון גדול של המשרד להגנת הסביבה. בדרך כלל אין תקציב. אם דוקא כשיש תקציב לא מנצלים אותו – זו בעיה חמורה. במשרד האשימו את השרים הקודמים, וזו בעצם התמצית של הבעיה. אמרתי גם לשרה וגם לעוזר שלה שאי אפשר לטעון אפילו שזה שר ממפלגה אחרת עם סדר עדיפויות לקוי – השר הקודם היה גם הוא מהליכוד".

סיפור קרן הנקיון הוא חשוב ומייצג, וראוי להתעכב עליו. מדובר בקרן שיושבת בתוך המשרד להגנת הסביבה ומסתמכת על חוק שמירת הניקיון שחוקק ב1984. בקצרה, תקציבה נוצר מקנסות שמוטלים על הפרת עבירות ניקיון, החל מאיש פשוט בחוף שמקבל קנס על זיהום ועד מפעלי ענק. לצד זה מוזרמים אליה כספים מהיטלי הטמנה- מפעילי מטמנות נדרשים לשלם סכום לקרן על כל טון אשפה שמגיע אליהם. סכום שנחשב, אגב, נמוך מאוד מהמקובל בעולם. (ואולי העובדה שכל כך זול להטמין זבל בישראל תורמת לכמויות ההטמנה הענקיות?). ייעוד הקרן הוא לעודד ולחזק את מגמות המיחזור, ליישם את חוקי השמירה על הסביבה והפיקוח על המפעלים, לצד שמירה על ניקיון חופים. מדובר במטרות חשובות ללא ספק – שנדחקות מטה בסדרי העדיפויות. ב2018 למשל דרש משרד האוצר להעביר 500 מלש"ח מתקציב הקרן לקופת המדינה. זו דוגמה אחת וסמלית מאוד- דווקא הקרן לניקיון, הגוף שייעודו הכלכלי הוא קבלת כסף מקנסות והיטלים והפיכתו לאמצעי לשמירה על הטבע – דווקא הוא יכניס כסף לקופת המדינה במקום להשתמש בו לשמירה על הסביבה?

פעיל הסביבה הותיק דניאל מורגנשטרן, אוטורטיה ותיקה בתחום, המשיך את דבריו של חיים ואמר כי " בצדק טענת שזה נושא כאוב ובעייתי. אנחנו בתחתית של מדינות הoecd בטיפול בתחום. לפני 30 שנה הייתי היועץ הסביבתי הראשון למרכז השלטון המקומי. מאז אני מנסה לומר שהפיתרון הוא אחד – משק סגור לאשפה ותיאגוד של 10 אשכולות אזוריים ברחבי הארץ. אשכולות שכל אחד מהם הוא בגודל של איגוד ערים דן-חיריה. האבטיפוס לכך היה המשק לטיפול בביוב – אבל שם בזבזו הרבה כספים. את כל מיכלי האשפה- ביתיים, בניינים – צריך לכסות. הפתיחה שלהם תהיה עם כרטיס אישי חכם וכך יווצר מנגנון שיבטל את היטל ההטמנה – פשע בפני עצמו. ככה גם נוריד את עלויות האשפה ונבטל את חוק האריזות. נוכל גם להטיל אגרת אשפה על כל יצרן לפי משקל או נפח. זהו – זה הפיתרון. אם נעשה את זה כל שקית אשפה של 60 ליטר ששוקלת 20 קילו תעלה 10 שקלים. ככה כצרכן, כמשק בית – אתה תעשה הכל כדי להימנע מהאשפה. באותו רגע כמויות האשפה של כולנו יחד ירדו. העומס על תחנות המעבר, על המטמנות – ירד משמעותית. האפקט הצדדי הנוסף פה הוא רצון להעביר חינם את כל החומרים ברי המיחזור למרכזי מיחזור – מרכזים שהם בעצם איסוף חומרים והפרדה שלהם. אבי גבאי ביטל את זה ב2015 כשהיה שר להגנת הסביבה – זו הייתה טעות נוראית. כך אחוזי המיחזור יעלו ואחוזי ההטמנה ירדו. כך ניראה כמו מדינה מתקדמת ונורמלית בנושא הטיפול באשפה. כך נראים הדברים באירופה. ברגע שאתה מכניס את האשפה שלך – אתה מחויב".
דוגמה מעניינת לאפשרות הגיעה באותו רגע מד"ר גלית שאול, ראשת עמק חפר, שהתגוררה בעבר בשוויץ – " כולם מיחזרו מסיבה אחת – שילמנו ארנונה לפי משקלי האשפה שלנו. היה כרטיס חכם, היו רק זמנים מסוימים בהם אפשר להטיל אשפה. המיחזור בחינם וזו הסיבה שאנשים ממחזרים – זה כלכלי יותר. מדובר על 6 פרנק לשקית אשפה".

היזם הסביבתי גיא קריסטל הצטרף לרוח הדברים שנאמרו – "מה שמשנה לנו זה האגרות. כשאף אחד לא משליך עליהן את הארנונה ואין שום רגולציה – אין סיבה להשקיע בטיפול באשפה. פסולת מסוכנת בישראל מטופלת בצורה לא טובה. אם האגרה הייתה גבוהה יותר היו נעשים מאמצים גדולים יותר לחלץ כל מה שאפשר מהפסולת. את כל החלקים השימושיים – וזו יכולה להיות מוטיבציה. תקציב איכות הסביבה של עיריית כפר סבא הוא 100 מלש"ח מתוך 500 מלש"ח ארנונה. היטלי ההטמנה והטיפול בפסולת הם 40 מלש"ח – כמעט 10% מהתקציב. סל הפסולת של כל משק בית בכפר סבא הוא 500 שקלים – ביחס למספר התושבים המרכיב של טיפול בפסולת הוא זניח. המשק הביתי הוא לא העניין – הדרמה היא בשוק התעשייתי. לפי הסקרים האחרונים שלנו אפשר לחלץ86% מכלל הפסולת. אני חושב שצריך להתעסק פחות ב4 מיליארד ₪ במשרד להגנת בסביבה אלא בתשתית הגדולה – למה מפעלי מיחזור לא מצליחים בישראל?".
כלל הנוכחים נגעו ברעיון דומה שהמשיך לאורך השיחה – אם רוצים לשנות מציאות צריך לשנות את המבע הכלכלי שלה. כשמשתלם למחזר – אנשים ימחזרו. כשזה עולה כסף שאין – זה לא פשוט לא יקרה. הצהרות, אמנות והסכמות הם בסדר גמור, אבל לא ישנו את המצב בפועל.
*

המשקים החקלאיים הם כמובן גורם מרכזי בעולם המיחזור בישראל. הן בפסולת יבשה – פלסטיקים מחממות, צנרת וכו' והן בפסולת רטובה – תוצרת חקלאית, פגרים וכו'. על החקלאים, כמו כל גוף אחר, מוטלות אגרות וחובות שונות כשהמצב העיקרי שנוצר הוא שהמיחזור לא משתלם כלל וכלל ומהווה מכשלה נוספת על אלו הרבות שכבר קיימות. אבו וילן הרחיב בנושא – "הבעיות שלנו בתחום החקלאות מתמקדות בכמה תחומים. אנחנו רואים תוצרת חקלאית שנזרקת – כולנו ראינו את התמונות של המלפפונים באחיטוב. יש לנו בעיה קשה עם כל סיפור הרפתות וזיהום המים. סכומים מאוד גדולים יוצאים פה. בישראל הגישה המערכתית בעייתית. המודעות פה נמוכה יותר ממקומות אחרים. אם מצפים שהחקלאי יממן גם את כל ענייני הפסולת – זה לא יעבוד ככה סתם. אלה סכומי עתק שאין לחקלאים איך להוציא. גם אני לא חושב שהבעיה היא 4 מיליארד ₪ -הבעיה היא בעיית מדיניות. לצערי גם שרת החקלאות מחפשת את הכותרות ופחות את הטיפול העמוק בנושאים. ככה אי אפשר להתקדם".
הצטרף אליו גם דודו קוכמן: "אני מודאג שבסוף נחפש את הש.ג. החקלאים במקרה הזה. החקלאים שלנו מצוינים, אבל אם שוב יטילו עליהם במסגרת חוקים ותקנות את כל ענייני הפינויים – הם יקרסו. כמו החמור שמאכילים אותו פחות ופחות. יש המון תחומים שבהם צריך לעסוק. נילונים, גזם – כל הפסולת שנוצרת בחקלאות ובמרחב הכפרי צריכה להיות מטופלת. לא סתם נוצרים מקומות פיראטיים – זו תופעה פסולה, ואם היה מענה מסודר לכל סוגי האשפה היינו רואים את הפתרונות הלא חוקיים מצטמצמים עד מאוד. אמרנו שוויץ? אני אשמח להידמות אפילו במעט לאירופה, בעיקר סביב חשיבה לטווח ארוך ומענים עמוקים לבעיות האשפה. אפילו ענייני הפרדת הזבל נמצאים מאוד מאחור. גם אצלנו במרחב הכפרי. אנחנו צריכים פרטנרים – לא מספיק להגיד שלממשלה יש הרבה כסף, השאלה היא על סדר היום".

אל הכינוס נכנסו גם היזמים הפרטיים, שנכנסים לואקום הקיים בתחום. שאלת הכדאיות היא דרמטית, כפי שתיאר דניאל אונגר – " אני מגיע מפארק אור, פארק מיחזור גדול מאוד בבקעת הירדן. הרבה מאוד בוצה ממכוני הטיהור ברחבי הארץ מגיעה אלינו – 1200 טון ביום. אנחנו קולטים יותר מ15 משאיות של גזם עירוני ביום. כל ספק גזם עירוני שמחפש פיתרון קצה – מוצא אותו אצלנו. אני יצאתי בהצהרה יומרנית ואמרתי שאנחנו יודעים לטפל בכל הגזם החקלאי המדינה, כמובן שזה כרוך בשני דברים. הכלכלה מנצחת. ברגע שהיטל ההטמנה לגזם יהיה מדויק, יהיה טריגר גדול יותר לטפל בתחום. תמיד הגפרור יותר זול מכל פיתרון אחר. אם תהיה אכיפה גדולה יותר לצד סובסידיה של 1000 שקל לדונם שהחקלאים יקבלו – נראה שיפור. אם אני ושכמותי נקבל מענק נמוך שיאפשר לנו לקנות ציוד מתאים – כל אלה יסייעו לטפל בכל הגזם החקלאי (עשרות אלפי טון בשנה) וגם בגזם היערני. היום אנחנו על סף הלא כדאי, ואין טריגר לחקלאים לטפל בזה. בערבה למשל מתמודדים עם כמויות עצומות של כפות תמרים. אנחנו יכולים לטפל בזה – לא רק לקומפוסט. השאלה אם יש אינטרס. אתן דוגמה פרקטית מהשבוע. מתקשר אלי חקלאי עם 300 דונם עקירת פרדס ליד כפר סבא. הוא צריך לגרוס ולהוביל אלי, ואומר שהוא לא מסוגלת לשאת בעלויות האלה לבד. באיזשהו מקום הוא יעדיף לדחוף את זה לקצוות השטח ולגרום לזיהום נורא, ולא לשאת לבדו בעלויות הכריתה, איסוף, ריסוק ושינוע. בסופו של דבר אנשים כן עוקרים ודוחפים לפאתי השטח, קוברים ושורפים. זה מה שקורה בסוף. אם אף אחד לא נותן לחקלאים וליזמין עזרה קטנה בציוד, מיכון וסבסוד – הציוד יקר מאוד – זו הבעיה. אני יודע לקנות 100,000 טון גזם יערני בשנה – מה זה עוזר לי?"
ערן שמרלק הוסיף: "אנחנו מטפלים היום ב20% מהפסולת במדינה. מתוך זה אני יודע לומר – יש פתרונות להכל. אנחנו בתחום נמצאים במצב של חוסר ודאות ורגולציה משתנה. אף אחד לא רוצה מתקן פסולת בחצר שלו. ברגע שיהיה פיתרון כלכלי לתעשייה זו הכל יסתדר. אם נייצר אופן הסתכלות של כלכלה מעגלית – מהייצור ועד הפסולת, המציאות תשתנה. כיום רואים מצב הזוי – הפלסטיק הישראלי נקבר בשדה והפלסטיק הטורקי מטופל בארץ. עכשיו למשל נפרסה ברחבי הארץ צנרת גז טבעי. אם המדינה הייתה מכריחה את הקבלן להשתמש ב10-20% חומרים ממוחזרים – בעית הפלסטיק בישראל הייתה מקבלת מענה לפחות ל3 שנים. סוגיית המיחזור של הפלסטיק הישראלי היא 30-50 מלש"ח בשנה. הסובסידיה היא גשר עמוק יותר. האחריות היא של היצרן – מי שמזהם צריך לשלם. בין אם בתשלום לגוף טיפול בפסולת או בשימוש בחומרים ממוחזרים. מפעלים בארץ קונים חומר גלם ממוחזר מחו"ל – שם יש הסדרה שמחייבת את החקלאים לשלם. אם למשל נגרום ליצרן הישראלי לקנות זבל ממוחזר בישראל – כך נסגור מעגל".
שתי הדוברות שבכינוס סיפקו לנו תמונה חשובה על המצב במועצות האזוריות ברחבי הארץ. הילה אקרמן סיפרה ש"הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי הוא לבקר במועצות ולהבין עם אנשי המקצוע מה הכי מפריע להם. הסוגיה העיקרית היא גזם (חקלאי אבל בעיקר מוניציפלי). צריך פה טיפול מקומי וזול יותר, אי אפשר לשנע הכל לבקעת הירדן. כל זרם דורש את ההתייחסות שלו. המשרד להגנת הסביבה אמור להגיש תוכנית אסטרטגית לטיפול בפסולת. הגיעה שרה חדשה והחליטה שהתוכנית הקודמת לא טובה.
הפסולת היא תחום ענק ומבחינתי לשים את המשימה על המרכז המועצות לבדו זה לא ריאלי. אני יכולה לחשוב על אסטרטגיה מסויימת, אנחנו יכולים לקחת תחומים ספציפיים ולטפל בהם, אבל לא נוכל לפתור את כל צרות הפסולת של המרחב הכפרי. את התקציבים לא נראה מקרן הנקיון – פקידי האוצר ממש יושבים ומונעים מהמשרד להוציא את הכסף. מרכז השלטון המקומי יחד עם מרכז המועצות האזוריות מנסים להוציא מזה מה שאפשר. מבחינת אנשי המשרד זה בסדר שקרן הנקיון היא מס שלא אמור לחזור לשטח. המשטרה הירוקה רואה מפגע ומוציאה צו לראש המועצה ומבקשת שיטפל. ראשי מועצה לא יכולים לטפל ב400,000 דונם. זה גוף עם 9-10 פקחים שבפועל לא יכול לעשות כלום".

ד"ר גלית שאול סיפרה על המצב בעמק חפר: "אצלנו בעמק חפר המצב חיובי, כבר מספר דורות. אצלנו בתחום המיחזור יש עבודה מצוינת ורואים את זה במספרים – אנחנו גובים ארנונה של 140 מליון ₪, עלות הטיפול בפסולת ירדה מ18 מלש"ח ל15 מלש"ח. לא מקובל עלי שאומרים 'שהרשות תטפל', בלי תגמול לרשויות, בלי תמורה. אם אנחנו בעמק חפר ייצרנו מערך שבו56% מהאריזות שלנו מופנות למיחזור והמועצה ממחזרת 1.6 קילו לבית אב לשבוע – יצרנו חיסכון עצום – אפשר לעשות את זה ברמות גבוהות יותר. לא הכל יכול להיות עלינו. נתנו פה בשיחה דוגמאות מצוינות לתגמול. כדי שהדבר יצליח אנחנו חייבים לשמור על אכיפה וגם על תמריצים. יש לי סיירת חקלאית שנותנת 10,000 ש"ח למי ששרף פסולת שגרמה לזיהום אויר. המימון של זה הוא רק עלי. דורשים ממני גם להגן על אלו שעושים קמינים ועוד רגע גם יבטלו את חוק מניעת העישון וגם עלזה אנחנו נהיה אחראים. אם המדינה רוצה למנוע את הוצאת הכסף המטורפת על זבל היא עצמה צריכה להגיד איך לגרום לרשויות המקומיות לעשות את זה – דרך קרן הנקיון או היטלי הטמנה. אם רשות אחת יכולה לעשות את זה כי זה באינטרס שלה – זה לא אומר שכולם יכולים לעשות את זה. המדינה צריכה ליצור חקיקה טובה ולמנוע מצב שבו כל רשות צריכה ליצור חוק עזר עירוני. אני רוצה ליצור חוק עזר שימנע מכל הקלאבקרים להסתובב. כבר 9 שנים אני מנסה להעביר חוק עזר חופים והדבר תקוע – אי אפשר להסתמך על זה. אנחנו מטפלים בכמויות עצומות של ניילונים למשל בחממות באחיטוב. החקלאים אצלנו עושים את זה. אי אפשר להסתמך רק על טוב הלב של החקלאים או של ראש הרשות. בסוף יהיה לזה רווח לכולם, אבל המדינה צריכה לדחוף את זה".