אין חקלאות בלי חקלאים

מדינת ישראל חייבת לשקם את אמון המתיישבים במדינה.

בימים אלה, אנו מציינים חודש למתקפה המתועבת, הכואבת והנוראה בה נטבחו ונרצחו חברינו היקרים בקיבוצים, במושבים ובערי הנגב המערבי. חודש לאחר האסון הגדול ביותר שפקד את מדינת ישראל ובתוכה את התנועה הקיבוצית מיום הקמתה, אנו מתחילים להבין לא רק את גודל המחדל שקדם למתקפת הטרור הקטלנית, אלא גם את גודל המשימה המוטלת היום עלינו, אנשי ההתיישבות החקלאית היושבת לאורך גבולות המדינה, קיבוצים ומושבים כאחד.

מאחורי שולחן העבודה שלי במשרדי התנועה הקיבוצית תלויה מיומי הראשון בתפקיד מזכ"ל התנועה הקיבוצית תמונה שקיבלתי מחבריי בקיבוץ עלומים ובה טנק "מרכבה" מגן על קומביין הקוצר חיטה בשדות הנגב המערבי. זהו האתוס שעל בסיסו קמו הקיבוצים, צמוד לקו הגבול.

במלחמה הזו, אתוס "עד התלם האחרון" הועמד למבחן הגדול ביותר שידע מימיו. במבחן הזה, החקלאים עמדו, אבל מדינת ישראל נכשלה. מי שמצאו עצמם לבד מול אויב ללא צלם אנוש הן הקהילות שלנו שנלחמו בגבורה עילאית, שילמו מחירים בלתי נתפשים ומתמודדים כיום עם שבר עמוק ובל יתואר מול ממשלת ישראל וצבא ההגנה לישראל.

בחוזה הבלתי כתוב בינינו לבין המדינה, ידוע לכל שאין ביטחון בלי חקלאות עד התלם האחרון. במשוואה הזו נשכח נעלם אחד, והוא שאין חקלאות בלי חקלאים, כלומר בלי קיבוצים, בלי קהילות, בלי אנשים. ואין אנשים שיבחרו להתיישב על הגבול, מבלי שיזכו לביטחון ממדינת ישראל ששלחה אותם לשם.

אם מדינת ישראל רוצה לשקם את החוזה עם חקלאיה, קיבוציה ומושביה, היושבים על הגבולות בכלל ובגבול עזה בנגב המערבי בפרט ולזכות שוב באמונם, היא חייבת לשקם את אמון המתיישבים במדינה, אמון שקרס ברגע. זוהי משימה קשה, מורכבת וארוכה, אך אם מדינת ישראל חפצה לשרוד, היא חייבת לקיים את ההתיישבות על הגבולות, ואין לה ברירה אלא לפעול במלוא העוצמה, האנושית, הביטחונית והתקציבית, כדי להראות זאת.

גם היום, כאשר חזרת הקהילות לקיבוצים עוד לא נראית באופק, החקלאות הקיבוצית בקיבוצי הנגב המערבי חזרה לפעול. למען האמת, היא לא עצרה לרגע. טרקטורים מעבדים את האדמות לקראת זריעת החיטה, רפתות הקיבוצים שבו לפעול תחת אש בסיוע מתנדבים רבים, ובחממות המושבים מתנדבים רבים מגיעים לסייע בקטיף. זו גאווה אדירה, ולכך יש שותפים רבים במרחב החקלאי שהתגייסו מיד מכל רחבי הארץ וסייעו בכל דרך אפשרית.

רוח ההתנדבות, הערבות ההדדית, העוצמה, ההתמדה והאהבה שלנו לאדמה מחזיקים כרגע, את החקלאות בחיים, אך האתגרים בטווח הקצר והבינוני רבים מאוד. לצד אהובינו שנרצחו ונחטפו, ישנם גם עובדים זרים רבים. לא מעטים מהם ששרדו את מתקפת הטרור, עזבו את הארץ. קיים מחסור בידיים עובדות גם בקיבוצים ובמושבים בצפון.

בשנים האחרונות, נאבקנו ללא הצלחה במדיניות אנטי חקלאית מוצהרת של ממשלות ישראל. הממשלות העדיפו עוף בשקל ומכרו את החקלאות הישראלית לסוחרים, במקום לחזק אותה ולהעלותה על נס. מכסות ייבוא קוצצו ובוטלו, ושרי אוצר וחקלאות הציגו אותנו כתאבי בצע שאחראים לעליית המחירים לצרכן, זאת שעה שהחקלאות הישראלית הופקרה וחקלאים רבים נאבקים לשמר את המשק החקלאי, מפעל חייהם, שורד. אחרי שנים של הפקרות ממשלתית, לפני כחודש, בשבת השחורה של ה-7.10, הופקרו לגורלם גם החקלאים ובני משפחותיהם.
ממשלה הנלחמת בחקלאיה ומחלישה אותם, היא ממשלה שאיבדה קשר עם החזון הציוני ועם המשימה העליונה של היאחזות בקרקע כתנאי ראשון להבטחת הריבונות. אנו נמצאים עדיין בעיצומה של מלחמה קשה וכואבת. לצד הטנקים ומטוסי הקרב, פועלים הטרקטורים בשדות, וגם אותם צריך לחזק, וגם בהם הממשלה צריכה לתמוך. לא מחר, לא אחרי המלחמה, אלא מיד.

לצד המחיר המפלצתי ששילמנו, לצד הכאב והאבל העצום, לצד דרישתנו להשיב את התינוקות, הילדים, ההורים והחברים הוותיקים משבי "חמאס", עלינו לדרוש את שיקומה של החקלאות הישראלית, את הבטחת ביטחון החקלאים, הקהילות, הקיבוצים והמושבים, כי אנחנו היינו, עודנו ולעד נהיה קו ההגנה הראשון של מדינת ישראל.

את השיקום הזה ממשלת ישראל הנוכחית אינה מסוגלת לבצע. השבר וחוסר האמון בהנהגה מחייב את החלפתה. ביום שאחרי, כל ממשלה שתקום, חייבת להיות מחויבת להתיישבות הציונית, הקיבוצית והמושבית, לאורך כל גבולות ישראל.