האם יש עתיד למודל המושב?

המודל המושבי חוגג 100 שנים לקיומו, מכון ״יסודות״ פרסם נייר עמדה עם הצעות לדרכים שבהן הוא יוכל להמשיך ולעמוד במשימותיו הלאומיות גם ב-100 השנים הבאות.

המושב, המשלב צורת התיישבות כפרית והתארגנות חקלאית שיתופית, הוא המצאה ישראלית-ציונית ייחודית, בעלת תרומה ברמה עולמית. ייחודו נובע משילובם של ארבעה רכיבים:

• משקים חקלאיים משפחתיים
• התארגנויות חקלאים לפעילות כלכלית משותפת
• קשר בין הניהול המוניציפאלי של היישוב להתארגנות החקלאית
• חקלאות, המהווה רקע ותכלית לשאר הרכיבים.

תרומותיהם של הרכיבים השונים והסינרגיה ביניהם ממחישה את היות המושב נכס אסטרטגי לישראל, המשרת מגוון תועלות של המדינה.

המודל המושבי הצליח לתרום למשימות לאומיות במשך 100 השנים האחרונות; מטרת הנייר הנוכחי היא להציע דרכים שבהן הוא יוכל להמשיך ולעמוד במשימותיו הלאומיות גם ב-100 השנים הבאות.

המושב הוא צורת ההתיישבות הכפרית הנפוצה בישראל. בישראל ישנם 410 מושבים, המעבדים כ-30% מהקרקעות החקלאיות בארץ. כ-60% מהחקלאים חיים במושבים, כ-11,000 איש ואישה. החקלאות במושבים מספקת חלק ניכר מהירקות הטריים בישראל (לדוגמה, 88% מהעגבניות, 80% מהפלפלים, 73% מהמלפפונים), וכן שיעורים משמעותיים מהפירות, הביצים, החלב ומוצרים חקלאיים רבים נוספים.

לארבעת רכיבי המושב תועלות ייחודיות וחשיבות ציבורית ייחודית:

המשק המשפחתי, שהוא יחידת ייצור חקלאית בבעלותה ובניהולה של משפחה שמתגוררת במשק, מתמחה בדרך כלל בגידולים אינטנסיביים, ירקות חממה וגידולי נישה מגוונים. משכך, למשק המשפחתי חשיבות משמעותית לבטחון המזון הלאומי, למגוון התזונתי ולפיתוח טכנולוגיות חקלאיות ואגריטק.

התארגנויות חקלאים – המשקים החקלאיים במושב מאורגנים באגודה חקלאית שיתופית לאחזקה משותפת של הקרקע והמים, ובהתארגנויות נוספות לטובת רכישת תשומות, הקמת תשתיות חקלאיות, שיווק משותף של תוצרת חקלאית ועוד. התארגנויות החקלאים תורמות לכך שהצרכן נהנה מיתרונותיהם של משקים קטנים (תחרותיות בין משקים מרובים ומגוון גידולים חקלאיים אינטנסיביים), לצד היתרונות של משק גדול (התייעלות הייצור וניהול יעיל של השיווק והרכש).

התיישבות וקהילה – המושב הוא בו-זמנית יישוב ותאגיד כלכלי (כך היה עד שהוקמו שכונות ההרחבה, והסמכויות המוניציפאליות הופרדו מהאגודה והועברו לוועד המקומי). היתרון בכך הוא יצירת דמוקרטיה השתתפותית, כלומר שיתוף הציבור בקביעת אורחות חייו, ויצירת בסיס כלכלי לאחזקת היישוב ולניהולו ולאספקת שירותי ציבור ברמה טובה, על אף היותו יישוב קטן, מה שחשוב במיוחד ביישובי הפריפריה.

מרחב חקלאי-יצרני – המושב הוא קהילה חקלאית התורמת לבטחון המזון הישראלי.
במדיניות הנוכחית, חלק גדול מרכיבי המושב נמצאים תחת סימן שאלה: החשיבה העיקרית בקרב חלק ממקבלי ההחלטות היא על "יתרונות לגודל" בחקלאות, תוך המעטה בחשיבות המשק החקלאי הקטן; יש ניסיון לפרק התארגנויות חקלאים מתוך תפיסה מוטעית שקיים ניגוד אינטרסים בין התארגנויות החקלאים לרווחת הצרכנים; חלה הפרדה הולכת וגדלה בין האגודה במושב ובין ניהולו המוניציפאלי על ידי הוועד המקומי; אוכלוסיות קהילתיות שאינן חקלאיות מערערות על עצם קיומה של החקלאות במושב ומבקשות להרחיקה מבתי המגורים; ורשויות המדינה מטילות מגבלות על פיתוח סוגי תעסוקה שאינם חקלאיים, ובכך מקטינות עוד את תפקודו היצרני.

התהליכים הנוכחיים מביאים לכך שמספר המשקים הפעילים במושבים הולך וקטן; מצטמצמת תפוקת הירקות והפירות האופייניים למושבים; ונוצרת הפרדה והבחנה בין אוכלוסיות בתוך המושב (חקלאים, בעלי נחלות ואוכלוסיות קהילתיות).

מטרת המדיניות המוצעת בנייר הנוכחי היא שמירה על תרומתו הסגולית של המושב לציבור הישראלי, תוך התאמתו לדרישות הזמן הנוכחי, באופן שיאפשר למודל המושב להמשיך ולהיות רלוונטי ותורם גם בעשור השלישי של המאה ה-21.

בנייר הנוכחי נבחנו תרחישים וחלופות מדיניות בהתייחס לרכיבי המושב השונים:

בהקשר למשק המשפחתי נבחנה חלופת "עסקים כרגיל", שמשמעותה שהמושב יהפוך דומה לקיבוץ: יחידות הייצור תהיינה גדולות יותר ויותר, ובהן חקלאות אקסטנסיבית יחסית. לעומת זאת, אם תתבסס הכרה בחשיבות המשק המשפחתי הקטן, ניתן יהיה ליישם כלים לחיזוקו: כלים כלכליים (הלוואות בערבות המדינה, העדפה במענקים ובתמיכות), או כלים של חדשנות חקלאית, שיאפשרו להגדיל את הפריון והתפוקה במשקים קטנים. באווירה הציבורית הנוכחית, נראה שקידום החדשנות החקלאית הוא כלי שניתן לקדמו בישימות גבוהה.
התארגנויות חקלאים: ניתן לחזק את מגוון התארגנויות החקלאים במושב, למשל באמצעות ליווי מקצועי ומתן תמיכות ייעודיות להתארגנויות חקלאים; לחזק את
האגודות החקלאיות השיתופיות של המושב בהיבטי פעילות כלכליים וחקלאיים; ולחזק את ההתארגנויות האזוריות של מושבים, כולל שיתוף מושבים בארגונים האזוריים הקיבוציים. כל אלו אינן חלופות, אלא כיווני פעולה שחשוב להפעילם במקביל זה לזה.
באשר להתיישבות וקהילה וחיזוק היבטים חקלאיים ויצרניים במושב, מוצע לבחון פתיחה של אגודות המושב לקליטת תושבים קהילתיים (בתנאים מיוחדים, ללא זיקה לקרקע חקלאית ולנכסים שפותחו על ידי האגודה לפני קליטת החברים החדשים) וכן לקליטת חקלאים חדשים. חשוב להגדיל את מספר החקלאים הפעילים במושב, וזאת אפשר לעשות באמצעות תמיכה בדור החדש בחקלאות, מתן מעטפת תמיכה לבנים ממשיכים של בעלי הנחלות הוותיקים, קידום שותפויות חקלאיות בין בעלי נחלות לתושבים אחרים במושב וכן מתן תמריצים לקליטת חקלאים צעירים חדשים, שאינם בנים ממשיכים, לחברות באגודות ותיקות, בהסתמך על הניסיון שקיים בכמה מושבים ברחבי הארץ.
חיזוק רכיבי המושב, ושילוב מושכל ביניהם, צפוי לתרום רבות לקיימות ארוכת הטווח של התועלות הציבוריות הייחודיות שאותן מספק המושב. כדי לקדם את המדיניות המומלצת יש, בין היתר, להפעיל יועצים ייעודיים, שיפעלו לליווי המושבים והתהליכים העתידיים שיתקיימו בהם.

למהלך המוצע חשיבות רבה לצורך טיפוח ופיתוח עתידי, מכוון ומושכל, של המושב כצורת התיישבות ייחודית, בעלת תועלות ציבוריות ברורות לבטחון המזון, לחקלאות מתוחכמת ולאגריטק, לטיפוח צורות חיים ייחודיות ולדמוקרטיה השתתפותית, להתיישבות בפריפריה ולחיזוק המגזר הכפרי.

אתם מוזמנים לקרוא את המשך המאמר באתר מכון יסודות