הכל חוזר אליך

מאת: עדי פאר

הטמנה או מיחזור זאת השאלה. ניתן לחשוב כי האזרח הפשוט הוא אשר קובע על פי מוסריותו את רמת המיחזור בארץ. כשמעמיקים בסוגיה, ניתן לומר כי המדיניות הרחבה היא זו אשר תעצב את פני הדברים. בסופו של דבר כל הסוגיה כולה מצטמצמת לכדאיות. מה שישתלם יותר, יצמח ויגדל.

ניתן לומר כי דרושה מדיניות שלמה ומקיפה הנוגעת גם במיגור ההטמנה וגם בעידוד פתרונות קצה יצירתיים של מיחזור. 

בתחום ההטמנה, אנחנו עדים לכאוס שמתחולל בחלק מן הרשויות בארץ- המזבלות הפיראטיות אשר צצות בכל מקום בו קיים אותו ואקום שלטוני, אזורים שלמים בהם עבריינים השתלטו על קרקעות והפכו אותן למטמנות זבל. 

תחום המיחזור מזמן אתגרים רבים כיום,

נתאר בתמצית את מצב המיחזור בישראל:

5.3 מיליון טון פסולת אישית ומסחרית מיוצרות בישראל בשנה

עוד כ-6 מיליון טון פסולת מענף הבניה.

כל אזרח בישראל מייצר ביום 1.7 ק"ג פסולת שהם 612 ק"ג בשנה.

כשבוחנים את מגמות המיחזור – מצבנו פחות טוב משמעותית משאר העולם המערבי. על פי נתונים עדכניים של המשרד להגנת הסביבה אחוז המיחזור בישראל עולה עליה מתונה מדי שנה, כשב-2016 נחצה רף ה- 20%  עד ל-24% מיחזור פסולת כיום.

אנחנו נמצאים במקום רע למטה במדד המיחזור במדינות הOECD – הרחק מגרמניה עם 64% אחוזי מיחזור (ועוד 36% אחוזי שריפה/שריפה להפקת אנרגיה – 0% הטמנה), דנמרק עם 43% מיחזור, צרפת עם 38% ואפילו ארה"ב, מיצרניות הפסולת הגדולות בעולם, עם 28% אחוזי מיחזור. התוכנית האסטרטגית של ישראל מציבה יעד של הגעה ל51% אחוזי מיחזור עד 2030. זהו יעד אופטימי מאוד במקרה הטוב ובלתי אפשרי במקרה הרע, זאת ביחס לנקודה בה אנו נמצאים כרגע.

נושא המיחזור נוכח בשיח הציבורי בישראל. אמונים עליו משרדי ממשלה, רשויות מקומיות, עיריות, משקים חקלאיים, ענפי הבניה, מפעלים גדולים, יזמים בתחום ופעילים סביבתיים.

על פניו, על פי המספר הרב של הגורמים המעורים בעניין, היה ניתן לדמות כי אנחנו בדרך הנכונה קדימה. אבל ישנן כמה בעיות יסוד שאם לא יזוהו ויטופלו, נמשיך להסתובב סביב הנושא ולצאת ממנו ביידים ריקות, או, איך לומר, בידיים מלאות בזבל.

קיימנו ראיון עם דניאל אונגר, יזם ומנכ"ל "פארק אור", אשר בו מאוגדים מפעלי מיחזור גדולים לטיפול במגוון פסולות.

מה הכשלים שאתה מזהה בנושא המיחזור ומה המדיניות שראוי להנהיג כאן בארץ בתחום?

לפני כמה שנים נוצר היטל ההטמנה והוקמה קרן הניקיון. הרעיון היה להגיע לנקודה שבה ההטמנה תהיה פחות כלכלית ממחזור. שנגיע לנקודת ההיפוך- הנקודה שבה להטמין יהיה משתלם פחות ממחזור כך ייטב. כי הכל כלכלי בסופו של דבר. התחילו לחצים פוליטיים מאוד קשים מטעם רשויות ועיריות שאמרו שזה מעלה את הארנונה. בסופו של יום ההיטל נתקע על 120 ₪ לטון ולא עלה מעולם. זה יצר בעיה. קרן הניקיון מצד אחד התחילה לאגור הרבה מאוד כסף, מדובר על מיליון מאתיים אלף שקל ליום. הקרן הזאת צבועה בצבע של פתרונות קצה. אבל מצד שני הקשתה מאוד להשמיש את התקציב הזה לטובת מיחזור. כדי לייצר פתרונות קצהצריך לעבור הרבה מאוד בירוקרטיה, אין מדיניות רציפה ומקלה. יזמים כמונו לא יכולים לעבוד בשיטת השלוף. פרויקט מחזור זו ריצה למרחקים ארוכים.

יש ארגונים שלקחו על עצמם את נושא המחזור, והם נעצרים בנקודה מסוימת, וזורקים את הפסולת, מטמינים אותו, פשוט כי זה יותר משתלם. בגלל שהיטל ההטמנה נמוך מידי.

למה? מה נתקע פה?

כי החומר מלא בפסולת עדיין. בכדי להגיע לקומפוסט נקי ומשובח נדרשים עשרות שקלים לטון ואין את הטריגר לקחת אותם. כי המשרד להגנת הסביבה רוצה להראות לכולם שלכאורה יש פתרונות קצה בישראל. זה עצוב. כשגילה גמליאל מכריזה שב-2030 רוב הפסולת תמחוזר זאת בדיחה.

כל עוד לא תהיה אכיפה מצד אחד ומצד שני הטריגר הכלכלי לא יהיה גבוה, יזמים כמונו לא יצליחו.

אז איך בכל זאת אתה מצליח לפעול בפארק אור?

אצלי המצב שונה. אצלי בבוצה היטל ההטמנה עומד על 150 שקלים לטון. היטל הטמנה לבוצה ממכוני טיהור עומד על 150 שקל לטון. אבל זה פחות מדבר לאזרח הפשוט ולפסולת שלו. אם היטל ההטמנה על פסולת מעורבת, כלומר פסולת ביתית, היה עומד על 150 שקל לטון הכל כבר היה נראה אחרת. 120 שקל לטון זה מתחת לקו האדום.

להגביר אכיפה ועונשים ולעודד רעיונות יצירתיים לפתרון

תן לנו כמה דוגמאות שיכולות לעודד מיחזור

יש המון דברים אפשריים. למשל, בארץ יש התייחסות לא רצינית לזכוכית, היא עקב אכילס אצלנו במדינה. צריך לייצר עונש על זריקת בקבוקים לפחי האשפה, ולתת פיקדון גדול יותר על החזרת בקבוקים.

עוד נושא שעל הפרק הפרדה במקור- הפרדה בתוך ביתך, זה דבר לא ריאלי במדינה הטרוגנית כמונו. אנשים לא יעמידו בבית 3-4 פחים.

לגבי הפסולת הביתית- הבעיה המרכזית שסביבה נסובים היא בעיה של היטל הטמנה גדול מידי מצד אחד, ומחסומים רגולטורים בירוקרטיים חסרי תקדים. יש התנגדויות ליזמות בתחום. המדינה לא נותנת סיוע כלכלי ולא מסירה חסמים כלפי יזמים שרוצים ליצור מתקני קצה איכותיים בישראל.

בשנים האחרונות אנחנו רואים מיזם יפה של שקיות רב פעמיות בסופר. מצד שני השאירו את עלות השקית ניילון ל-10 אג' לשקית. זה לא רציני. צריך לתמחר את זה בשקל או אפילו ב-10 שקלים, ואז המצב יראה אחרת לגמרי. באירופה שקית עולה בין יורו ל-5 יורו, וזה נראה לגמרי שונה. אם לדוגמא אני יוצא מהרכב ושכחתי את השקיות הרב פעמיות באוטו, אני לא אחזור אם שקית עולה 10 אגורות.. אם שקית היתה עולה 10 שקלים הייתי חוזר. וכמוני רוב הציבור.

הבעיה לא נגמרת בהיעדר עידוד. בכל מה שקשור במיזמים ליצירת פתרונות קצה ירוקים, המדינה לא רק לא מעודדת, אלא אף מכשילה.

אפילו אני, שנמצא על גבול ירדן במקום הכי לא מיושב בישראל, גם אני סובל מהתנגדויות ומצרות עין. המדינה באה אליי לביקורת, משרד להגנת הסביבה, במקום לפרגן על אפס ההטמנה שאני מייצר במפעלים שלי, היא מעבירה ביקורת. אז מה העידוד לאחד כמוני בכלל להתאמץ, ולעשות את זה נקי, מודרני, מושקע?

ספר לי על המיזם שלך

המפעל שלי הוא מעניין לא רק מהבחינה שהוא עושה דברים מופלאים. אלא גם בגלל חוסר הניצול של האפשרויות שלו מצד משרדי הממשלה.

רק אתמול אירחתי את צמרת אינטל ואת צמרת שיכון ובינוי. במהלך הסיור חשבנו על פתרונות איכותיים מאוד לפסולת שלהם. אינטל לדוגמא זורקים פסולת שנתית בסכום של כ-50 מיליון שקל. אני יכול להמיר 60% מהפסולת שלהם לייצור במקום להטמנה. אבל האפשרות הזאת עכשיו על תנאי מול המשרד להגנת הסביבה.

אתן לך דוגמא לעוול- המתקן שלנו יושב על תמ"א מאושרת עם רישיון עסק לטיפול בפסולת אורגנית לסוגיה השונים, ולאדמות מזוהמות בדלקים ושמנים. אני מנקה את האדמה בשיטה ביולוגית ומחזיר אותה למוטב. אני כיום מנסה בעזרת עורכי דין לתקן עוול נוראי שעושים לנו. ניקיתי האדמה כמעט באופן טוטאלי והיא רלוונטית להרבה שימושים, בין היתר לשימוש של מפעל שצמוד אליי. אבל בכדי לעשות את זה המדינה מאלצת אותי למצוא פתרונות לאדמה הזאת במרחק של עשרות קילומטרים. למרות שלידי יש צורך באדמה הזו, המדינה לא מאלצת גופים וארגונים להשתמש בתוצר מהמיחזור, זה הכל עליי. זה נהפך לתחום של שיווק ולא למדיניות ממשלתית.

הנה כמה דוגמאות:

אנחנו קולטים גזם עירוני מכל הארץ. לצערנו הרב הגזם לא נקרא כיום בישראל גזם אלא נקרא 'פסולת גושית'. למה? כי יש רהיטים, לעיתים ניילונים וכו'. הפסולת עוברת במתקן הפרדה ואז מגיע אלינו גזם. את הגזם הזה מערבבים עם בוצה. בוצה זה תוצר לוואי של תהליכי הטיפול במי הביוב. יש בארץ כמאה מכוני טיהור, כמעט בכל עיר ועיר. מהמכונים האלו מגיעה אלינו בוצה. הבוצה הזו מגיעה במצב של חצי נוזל. המשקעים, החומר האורגני, עובר טיפול, ומביאים אותו אלינו. אנחנו מערבבים את הבוצה הזו עם הגזם, נוצר ריאקציה טבעית ובתוך חודש ימים החומר הזה הופך לקומפוסט מעולה לחקלאות. אנחנו קולטים בשנה 200,000 גזם ו-400,000 טון בוצה.

לאחרונה הרמנו עוד שתי כפפות. כפפה אחת היא לעשות לחקלאים חומר שיחליף את הזבל הכימי. לזבל הכימי יש חסרונות עצומים לקרקע ולמי התהום- הוא גורם להמלחה שפוגעת בקרקע. יש נטייה בעולם לדשן את הקרקע באמצעים אורגניים בלבד. כדי להעשיר את הקומפוסט אנחנו משתמשים בזבלים שונים אחרים. מה הבעיה, הבעיה שקומפוסט אורגני כמו שהוא, הוא טוב לשימוש מיידי והוא מתפרק תוך שלושה חודשים וזה לא תמיד טוב לחקלאי. אנחנו פיתחנו מוצר שנקרא כופתיות, שזו בעצם קפסולה שאנחנו דוחסים לתוכה קומפוסט מעורב, וזה נותן כמעט תשובה מושלמת למגדל בחממה שרוצה לשים זבל אורגני ולא זבל כימי ועדיין שהצמח יקבל את כל מה שצריך. זה עולה יותר מקומפסוט רגיל, אבל יש לזה חיי מדף ארוכים יותר וזה מגיע לשורש הצמח.

כדי לשפר את הכופתית אני משתמש בזבל עופות. זבל עופות מגיע מלולים. אנחנו המדינה הגדולה בעולם לבשר עוף לנפש. יש בארץ אלפי לולים. בלולים עופות גדלים על רצפת בטון. מפזרים על הרצפה נסורת כדי שלא יתקררו העופות. לוקחים את הנסורת מהנגריות ומיבואני העץ. העץ הזה מאוד מזוהם בחומרי הדברה וכימיקלים, כי ככה מכניסים עץ לארץ, שהוא ללא מזיקים ועבר הדברה. הנסורת זהאת בסוף הגידול הופכת להיות חלק מהזבל. אם אני לוקח את הזבל אליי ועושה מזה קומפוסט, אני מקבל קומפוסט מלא בכימיקלים. אזי הכופתית תכיל כימיקלים, ובזה אני לא מעוניין. אני נתתי לזה פתרון. פה מדובר על פתרון לגזם החקלאי והיערני, שכיום רובו ככולו נעשה בשריפה וזה עושה זיהום אוויר עצום ומחלות נשימה. אני לוקח את אותו גזם יערני וחקלאי ומנקה אותו בצורה רצינית, לאחר מכן גורס אותו ואני מקבל חומר שבעזרתו אני מייצר כופתיות עץ שאותן אני מפזר בלולים, עליהם גדלים האפרוחים. הן גם סופגות יותר מנסורת וגם מפחיתות למעלה מ-50% מהריח של הלול. בסופו של הגידול אני לוקח את הנסורת הזו מהלול, ואותה נסורת, של לולים שהשתמשו בכופתיות העץ שלנו, היא נקיה לגמרי מחומרי הדברה ואני עושה אותה לקומפוסט,  ומהקומפוסט הזה אני מייצר כופתיות אורגניות לחלוטין.

מה שתיארתי עכשיו זו כלכלה מעגלית וזו דוגמא מעולה. אני חושב על מענה שמייצר מעגל סגור בו כולם מרוויחים ושום דבר לא נאבד בדרך.

עוד דוגמא הוא הביוצ'אר- קרבון, זה פחם שנעשה בבעירה ללא אש, בעירה ללא חמצן. אנחנו בנינו מכונה שלוקחת קרבון ויוצרת חומר שנראה כמו אבקה שחורה, שהגרגירים האלו זה מצע הגידול הטוב בעולם לכל סוגי הגידולים האיכותים, בחממות בעיקר. אנחנו מייצרים אלטרנטיבה ישראלית טובה בחצי מחיר מייבוא מהעולם. היא מורידה באחוזים גבוהים את מחלות הצמח. אנחנו מפתחים את המוצר הזה ביחד עם מכון וולקני.

מה הפעולות שישנו את המצב לטעמך?

• להעלות את היטל ההטמנה באופן משמעותי
• לשחרר חסמים רגולטוריים ובירוקרטיים בפרויקטים של מחזור
• לעודד מפעלים ומתקני מחזור- שיהיה יותר זול למפעלים כאלו לבצע את פעולתם. שיהיה יותר זול למחזר מלהטמין.
• לטפל ספציפית בפסולת הביתיית והפתרונות שלה- שזה יהיה כדאי כלכלית, כי כלכלה תמיד מנצחת.
• אכיפה, אכיפה, אכיפה- אנחנו כיום במצב של 'פירצה קוראת לגנב'. ככל שלא תהיה אכיפה, כך יקומו מטמנות פיראטיות.

לסיום אתן לך דוגמא מעודדת דווקא, משרד החקלאות אמר כל חקלאי שעוקר פרדס ויש לו כמות עצומה של גזם, מה הוא יכול עשות איתה? להטמין אותה הוא לא יכול, כי הנפח הוא כל כך גדול. אז הוא יכול לגרוס אותה. ואז הוא נשאר עם ערימות ענקיות של גזם גרוס. הוא יכול להבעיר את החומר, ומקסימום לקבל קנס. אפשרות שניה שהוא יפנה אליי  שאקח את הגזם. אני אומר לו אוקיי בשמחה, אבל אתה תשלם על הובלה. הוא יאמר אין שאין כסף. משרד החקלאות היום נותן מענק של 1000 ₪ לדונם לחקלאי וכך למשל הוא יכול להעביר אליי את הגזם. אני קיבלתי גזם בחינם, אני כבר יודע להתמודד עם החומר הזה ולייצר ממנו כופתית שתסייע לחקלאים ולחקלאות.

מה הוכחתי פה? התערבות נכונה של המדינה יכולה לשנות את המצב.

לקרן הניקיון יש הרבה מאוד כסף. למשרד החקלאות אין מספיק כסף לסייע לחקלאים. אם המשרד להגנת הסביבה רוצה באותן המטרות,  הוא היה יכול להעביר למשרד החקלאות את הכסף הזה.

אבל גם הדוגמא הזו היא מוגבלת, כי מענקים הם טובים אבל הם נקודתיים. צריך שביום יום יהיה תגמול. בחקיקה הפשוטה. משרדי הממשלה צריכים צריכים לתת סובסידיות, לא מענקים.

אין פתרונות קצה כי אי אפשר להקים פתרונות קצה כי זה לא משתלם. והדבר הכי קל הוא לזרוק להטמנה.

אז יש לנו כאן או מעגל סגור של זבל שמייצר זבל או מעגל סגור של ייצור מייצר ייצור.

אלה הם חלק מהנושאים שעלו בדיון חרום שהתקיים ביוזמת ״משוב ניוז״ בהשתתפות ראשי רשויות, פעילים סביבתים, מנכלים של תאגידי מיחזור ומפעלי מיחזור, נציגי החקלאים ומשתתפים נוספים לדיון חרום.

עוד יעלה בדיון דוח חמור שהתפרסם בימים אלה המתריע מפני היקף השריפות הבלתי חוקיות של פסולת פלסטיק בארץ והשפעתן ההרסנית מבחינת זיהום האוויר. בדוח, מטעם "הפורום לישראל ירוקה", מתועדים לא פחות מ־470 אתרים פיראטיים להשלכת פסולת חקלאית ברחבי הארץ, שבהם מושלכים מדי שנה כ־40 אלף טונות של יריעות פלסטיק וצינורות השקיה משומשים, שנשרפים או נקברים. ומה קורה בקרן הניקיון שנועדה להקטין את היקפי ההטמנה האדירים בישראל?

כינוס הזום הרביעי של קבוצת משוב יצא לדרך ב13/01 –. למפגש הגיעו הילה אקרמן – ראשת תחום חקלאות וסביבה במרכז המועצות האזוריות, דניאל מורגנשטן – פעיל סביבתי, גיא קריסטל – יזם ויועץ סביבתי לרשויות, אבשלום וילן מזכ״ל התאחדות חקלאי ישראל, ערן שמרלוק – מנכל נגב אקולוגיה (מחברות המיחזור הגדולות בישראל), דודו קוכמן- מזכ"ל האיחוד החקלאי, דניאל אונגר- יזם ומייסד פארק אור לכלכלה מעגלית אשר שוכן בבקעת הירדן וד"ר גלית שאול – ראשת המועצה האזורית עמק חפר. את הכינוס הנחה חיים אלוש, יו"ר קבוצת משוב.

הכינוסים הדיגיטליים של משוב הם אופן חדש שפותח בקבוצה ונועד 'להפוך את הלימון ללימונדה' – לנצל את הקורונה והריחוק החברתי לכלי למפגש דיגיטלי דרך הזום. כך יכולים להתכנס יחד לשיחה מתועדת אנשים מרחבי הארץ – כל פעם בנושא אחר. המטרה היא להציף נושא, לעסוק בו, לצאת עם שיעורי בית ולחזור אחרי מספר חודשים להבין את מצבנו בתחום.

*

דניאל מורגנשטיין פעיל סביבתי

הציוויליזציה המערבית בנויה על קניה, בניה, צריכה ופיתוח והפסולת נוצרת. חיים אלוש פתח את הכינוס והתייחס באופן ישיר להיעדות אנשי המשרד להגנת הסביבה כגורם מייצג של הבעיה, יחד עם הפגיעה המתמשכת בקרן הנקיון. "לא הגיוני בעיני איך 4.5 מיליארד של קרן הנקיון נעלמו ולא חוזרים לשימוש המיועד הם. אולי כשיש גירעון של 160 מיליארד זה הגיוני – אם כסף נערם ולא עושים איתו כלום, אולי זה עדיף. המנכ"ל והשרה לא הגיעו – אמרו שהם צריכים להתכונן. אנחנו רואים כל מיני פתרונות וחידושים בענפים שונים. בתחום האשפה הביתית – כלום. המטמנות מתמלאות, מי התהום מזדהמים. אנחנו רוצים להיות במקום אחר – אבל איפה אנחנו ביחס לזה? ישראל רוצה להגיע ל80% מיחזור ואנחנו בקושי ב20%. אנחנו מבינים שיש מצוקה לאוצר, אבל בסופו של דבר כסף שאמור להיות מוקצה למיחזור ולנקיון הרחובות ישמש לכך. אני רואה בזה כישלון גדול של המשרד להגנת הסביבה. בדרך כלל אין תקציב. אם דוקא כשיש תקציב לא מנצלים אותו – זו בעיה חמורה. במשרד האשימו את השרים הקודמים, וזו בעצם התמצית של הבעיה. אמרתי גם לשרה וגם לעוזר שלה שאי אפשר לטעון אפילו שזה שר ממפלגה אחרת עם סדר עדיפויות לקוי – השר הקודם היה גם הוא מהליכוד".

ד״ר גלית שאול-ראשת המועצה האזורית עמק חפר

סיפור קרן הנקיון הוא חשוב ומייצג, וראוי להתעכב עליו. מדובר בקרן שיושבת בתוך המשרד להגנת הסביבה ומסתמכת על חוק שמירת הניקיון שחוקק ב1984. בקצרה, תקציבה נוצר מקנסות שמוטלים על הפרת עבירות ניקיון, החל מאיש פשוט בחוף שמקבל קנס על זיהום ועד מפעלי ענק. לצד זה מוזרמים אליה כספים מהיטלי הטמנה- מפעילי מטמנות נדרשים לשלם סכום לקרן על כל טון אשפה שמגיע אליהם. סכום שנחשב, אגב, נמוך מאוד מהמקובל בעולם. (ואולי העובדה שכל כך זול להטמין זבל בישראל תורמת לכמויות ההטמנה הענקיות?). ייעוד הקרן הוא לעודד ולחזק את מגמות המיחזור, ליישם את חוקי השמירה על הסביבה והפיקוח על המפעלים, לצד שמירה על ניקיון חופים. מדובר במטרות חשובות ללא ספק – שנדחקות מטה בסדרי העדיפויות. ב2018 למשל דרש משרד האוצר להעביר 500 מלש"ח מתקציב הקרן לקופת המדינה. זו דוגמה אחת וסמלית מאוד- דווקא הקרן לניקיון, הגוף שייעודו הכלכלי הוא קבלת כסף מקנסות והיטלים והפיכתו לאמצעי לשמירה על הטבע – דווקא הוא יכניס כסף לקופת המדינה במקום להשתמש בו לשמירה על הסביבה?

הילה אקרמן -מנהלת חקלאות ואיכות סביבה במרכז המועצות האזוריות

פעיל הסביבה הותיק דניאל מורגנשטרן, אוטורטיה ותיקה בתחום, המשיך את דבריו של חיים ואמר כי " בצדק טענת שזה נושא כאוב ובעייתי. אנחנו בתחתית של מדינות הoecd בטיפול בתחום. לפני 30 שנה הייתי היועץ הסביבתי הראשון למרכז השלטון המקומי. מאז אני מנסה לומר שהפיתרון הוא אחד – משק סגור לאשפה ותיאגוד של 10 אשכולות אזוריים ברחבי הארץ. אשכולות שכל אחד מהם הוא בגודל של איגוד ערים דן-חיריה. האבטיפוס לכך היה המשק לטיפול בביוב – אבל שם בזבזו הרבה כספים. את כל מיכלי האשפה- ביתיים, בניינים – צריך לכסות. הפתיחה שלהם תהיה עם כרטיס אישי חכם וכך יווצר מנגנון שיבטל את היטל ההטמנה – פשע בפני עצמו. ככה גם נוריד את עלויות האשפה ונבטל את חוק האריזות. נוכל גם להטיל אגרת אשפה על כל יצרן לפי משקל או נפח. זהו – זה הפיתרון. אם נעשה את זה כל שקית אשפה של 60 ליטר ששוקלת 20 קילו תעלה 10 שקלים. ככה כצרכן, כמשק בית – אתה תעשה הכל כדי להימנע מהאשפה. באותו רגע כמויות האשפה של כולנו יחד ירדו. העומס על תחנות המעבר, על המטמנות – ירד משמעותית. האפקט הצדדי הנוסף פה הוא רצון להעביר חינם את כל החומרים ברי המיחזור למרכזי מיחזור – מרכזים שהם בעצם איסוף חומרים והפרדה שלהם. אבי גבאי ביטל את זה ב2015 כשהיה שר להגנת הסביבה – זו הייתה טעות נוראית. כך אחוזי המיחזור יעלו ואחוזי ההטמנה ירדו. כך ניראה כמו מדינה מתקדמת ונורמלית בנושא הטיפול באשפה. כך נראים הדברים באירופה. ברגע שאתה מכניס את האשפה שלך – אתה מחויב".

דוגמה מעניינת לאפשרות הגיעה באותו רגע מד"ר גלית שאול, ראשת עמק חפר, שהתגוררה בעבר בשוויץ – " כולם מיחזרו מסיבה אחת – שילמנו ארנונה לפי משקלי האשפה שלנו. היה כרטיס חכם, היו רק זמנים מסוימים בהם אפשר להטיל אשפה. המיחזור בחינם וזו הסיבה שאנשים ממחזרים – זה כלכלי יותר. מדובר על 6 פרנק לשקית אשפה".

אבשלום וילן -מזכל התאחדות חקלאי ישראל

היזם הסביבתי גיא קריסטל הצטרף לרוח הדברים שנאמרו – "מה שמשנה לנו זה האגרות. כשאף אחד לא משליך עליהן את הארנונה ואין שום רגולציה – אין סיבה להשקיע בטיפול באשפה. פסולת מסוכנת בישראל מטופלת בצורה לא טובה. אם האגרה הייתה גבוהה יותר היו נעשים מאמצים גדולים יותר לחלץ כל מה שאפשר מהפסולת. את כל החלקים השימושיים – וזו יכולה להיות מוטיבציה. תקציב איכות הסביבה של עיריית כפר סבא הוא 100 מלש"ח מתוך 500 מלש"ח ארנונה. היטלי ההטמנה והטיפול בפסולת הם 40 מלש"ח – כמעט 10% מהתקציב. סל הפסולת של כל משק בית בכפר סבא הוא 500 שקלים – ביחס למספר התושבים המרכיב של טיפול בפסולת הוא זניח. המשק הביתי הוא לא העניין – הדרמה היא בשוק התעשייתי. לפי הסקרים האחרונים שלנו אפשר לחלץ86% מכלל הפסולת. אני חושב שצריך להתעסק פחות ב4 מיליארד ₪ במשרד להגנת בסביבה אלא בתשתית הגדולה – למה מפעלי מיחזור לא מצליחים בישראל?".

כלל הנוכחים נגעו ברעיון דומה שהמשיך לאורך השיחה – אם רוצים לשנות מציאות צריך לשנות את המבע הכלכלי שלה. כשמשתלם למחזר – אנשים ימחזרו. כשזה עולה כסף שאין – זה לא פשוט לא יקרה. הצהרות, אמנות והסכמות הם בסדר גמור, אבל לא ישנו את המצב בפועל.

המשקים החקלאיים הם כמובן גורם מרכזי בעולם המיחזור בישראל. הן בפסולת יבשה – פלסטיקים מחממות, צנרת וכו' והן בפסולת רטובה – תוצרת חקלאית, פגרים וכו'. על החקלאים, כמו כל גוף אחר, מוטלות אגרות וחובות שונות כשהמצב העיקרי שנוצר הוא שהמיחזור לא משתלם כלל וכלל ומהווה מכשלה נוספת על אלו הרבות שכבר קיימות. אבו וילן הרחיב בנושא – "הבעיות שלנו בתחום החקלאות מתמקדות בכמה תחומים. אנחנו רואים תוצרת חקלאית שנזרקת – כולנו ראינו את התמונות של המלפפונים באחיטוב. יש לנו בעיה קשה עם כל סיפור הרפתות וזיהום המים. סכומים מאוד גדולים יוצאים פה. בישראל הגישה המערכתית בעייתית. המודעות פה נמוכה יותר ממקומות אחרים. אם מצפים שהחקלאי יממן גם את כל ענייני הפסולת – זה לא יעבוד ככה סתם. אלה סכומי עתק שאין לחקלאים איך להוציא. גם אני לא חושב שהבעיה היא 4 מיליארד ₪ -הבעיה היא בעיית מדיניות. לצערי גם שרת החקלאות מחפשת את הכותרות ופחות את הטיפול העמוק בנושאים. ככה אי אפשר להתקדם".

הצטרף אליו גם דודו קוכמן: "אני מודאג שבסוף נחפש את הש.ג. החקלאים במקרה הזה. החקלאים שלנו מצוינים, אבל אם שוב יטילו עליהם במסגרת חוקים ותקנות את כל ענייני הפינויים – הם יקרסו. כמו החמור שמאכילים אותו פחות ופחות. יש המון תחומים שבהם צריך לעסוק. נילונים, גזם – כל הפסולת שנוצרת בחקלאות ובמרחב הכפרי צריכה להיות מטופלת. לא סתם נוצרים מקומות פיראטיים – זו תופעה פסולה, ואם היה מענה מסודר לכל סוגי האשפה היינו רואים את הפתרונות הלא חוקיים מצטמצמים עד מאוד. אמרנו שוויץ? אני אשמח להידמות אפילו במעט לאירופה, בעיקר סביב חשיבה לטווח ארוך ומענים עמוקים לבעיות האשפה. אפילו ענייני הפרדת הזבל נמצאים מאוד מאחור. גם אצלנו במרחב הכפרי. אנחנו צריכים פרטנרים – לא מספיק להגיד שלממשלה יש הרבה כסף, השאלה היא על סדר היום".

אל הכינוס נכנסו גם היזמים הפרטיים, שנכנסים לואקום הקיים בתחום. שאלת הכדאיות היא דרמטית, כפי שתיאר דניאל אונגר – " אני מגיע מפארק אור, פארק מיחזור גדול מאוד בבקעת הירדן. הרבה מאוד בוצה ממכוני הטיהור ברחבי הארץ מגיעה אלינו – 1200 טון ביום. אנחנו קולטים יותר מ15 משאיות של גזם עירוני ביום. כל ספק גזם עירוני שמחפש פיתרון קצה – מוצא אותו אצלנו. אני יצאתי בהצהרה יומרנית ואמרתי שאנחנו יודעים לטפל בכל הגזם החקלאי המדינה, כמובן שזה כרוך בשני דברים. הכלכלה מנצחת. ברגע שהיטל ההטמנה לגזם יהיה מדויק, יהיה טריגר גדול יותר לטפל בתחום. תמיד הגפרור יותר זול מכל פיתרון אחר. אם תהיה אכיפה גדולה יותר לצד סובסידיה של 1000 שקל לדונם שהחקלאים יקבלו – נראה שיפור. אם אני ושכמותי נקבל מענק נמוך שיאפשר לנו לקנות ציוד מתאים – כל אלה יסייעו לטפל בכל הגזם החקלאי (עשרות אלפי טון בשנה) וגם בגזם היערני. היום אנחנו על סף הלא כדאי, ואין טריגר לחקלאים לטפל בזה. בערבה למשל מתמודדים עם כמויות עצומות של כפות תמרים. אנחנו יכולים לטפל בזה – לא רק לקומפוסט. השאלה אם יש אינטרס. אתן דוגמה פרקטית מהשבוע. מתקשר אלי חקלאי עם 300 דונם עקירת פרדס ליד כפר סבא. הוא צריך לגרוס ולהוביל אלי, ואומר שהוא לא מסוגלת לשאת בעלויות האלה לבד. באיזשהו מקום הוא יעדיף לדחוף את זה לקצוות השטח ולגרום לזיהום נורא, ולא לשאת לבדו בעלויות הכריתה, איסוף, ריסוק ושינוע. בסופו של דבר אנשים כן עוקרים ודוחפים לפאתי השטח, קוברים ושורפים. זה מה שקורה בסוף. אם אף אחד לא נותן לחקלאים וליזמין עזרה קטנה בציוד, מיכון וסבסוד – הציוד יקר מאוד – זו הבעיה. אני יודע לקנות 100,000 טון גזם יערני בשנה – מה זה עוזר לי?"

ערן שמרלק הוסיף: "אנחנו מטפלים היום ב20% מהפסולת במדינה. מתוך זה אני יודע לומר – יש פתרונות להכל. אנחנו בתחום נמצאים במצב של חוסר ודאות ורגולציה משתנה. אף אחד לא רוצה מתקן פסולת בחצר שלו. ברגע שיהיה פיתרון כלכלי לתעשייה זו הכל יסתדר. אם נייצר אופן הסתכלות של כלכלה מעגלית – מהייצור ועד הפסולת, המציאות תשתנה. כיום רואים מצב הזוי – הפלסטיק הישראלי נקבר בשדה והפלסטיק הטורקי מטופל בארץ. עכשיו למשל נפרסה ברחבי הארץ צנרת גז טבעי. אם המדינה הייתה מכריחה את הקבלן להשתמש ב10-20% חומרים ממוחזרים – בעית הפלסטיק בישראל הייתה מקבלת מענה לפחות ל3 שנים. סוגיית המיחזור של הפלסטיק הישראלי היא 30-50 מלש"ח בשנה. הסובסידיה היא גשר עמוק יותר. האחריות היא של היצרן – מי שמזהם צריך לשלם. בין אם בתשלום לגוף טיפול בפסולת או בשימוש בחומרים ממוחזרים. מפעלים בארץ קונים חומר גלם ממוחזר מחו"ל – שם יש הסדרה שמחייבת את החקלאים לשלם. אם למשל נגרום ליצרן הישראלי לקנות זבל ממוחזר בישראל – כך נסגור מעגל".

שתי הדוברות שבכינוס סיפקו לנו תמונה חשובה על המצב במועצות האזוריות ברחבי הארץ. הילה אקרמן סיפרה ש"הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי הוא לבקר במועצות ולהבין עם אנשי המקצוע מה הכי מפריע להם. הסוגיה העיקרית היא גזם (חקלאי אבל בעיקר מוניציפלי). צריך פה טיפול מקומי וזול יותר, אי אפשר לשנע הכל לבקעת הירדן. כל זרם דורש את ההתייחסות שלו. המשרד להגנת הסביבה אמור להגיש תוכנית אסטרטגית לטיפול בפסולת. הגיעה שרה חדשה והחליטה שהתוכנית הקודמת לא טובה.

הפסולת היא תחום ענק ומבחינתי לשים את המשימה על המרכז המועצות לבדו זה לא ריאלי. אני יכולה לחשוב על אסטרטגיה מסויימת, אנחנו יכולים לקחת תחומים ספציפיים ולטפל בהם, אבל לא נוכל לפתור את כל צרות הפסולת של המרחב הכפרי. את התקציבים לא נראה מקרן הנקיון – פקידי האוצר ממש יושבים ומונעים מהמשרד להוציא את הכסף. מרכז השלטון המקומי יחד עם מרכז המועצות האזוריות מנסים להוציא מזה מה שאפשר. מבחינת אנשי המשרד זה בסדר שקרן הנקיון היא מס שלא אמור לחזור לשטח. המשטרה הירוקה רואה מפגע ומוציאה צו לראש המועצה ומבקשת שיטפל. ראשי מועצה לא יכולים לטפל ב400,000 דונם. זה גוף עם 9-10 פקחים שבפועל לא יכול לעשות כלום".

ד"ר גלית שאול סיפרה על המצב בעמק חפר: "אצלנו בעמק חפר המצב חיובי, כבר מספר דורות. אצלנו בתחום המיחזור יש עבודה מצוינת ורואים את זה במספרים – אנחנו גובים ארנונה של 140 מליון ₪, עלות הטיפול בפסולת ירדה מ18 מלש"ח ל15 מלש"ח. לא מקובל עלי שאומרים 'שהרשות תטפל', בלי תגמול לרשויות, בלי תמורה. אם אנחנו בעמק חפר ייצרנו מערך שבו56% מהאריזות שלנו מופנות למיחזור והמועצה ממחזרת 1.6 קילו לבית אב לשבוע – יצרנו חיסכון עצום – אפשר לעשות את זה ברמות גבוהות יותר. לא הכל יכול להיות עלינו. נתנו פה בשיחה דוגמאות מצוינות לתגמול. כדי שהדבר יצליח אנחנו חייבים לשמור על אכיפה וגם על תמריצים. יש לי סיירת חקלאית שנותנת 10,000 ש"ח למי ששרף פסולת שגרמה לזיהום אויר. המימון של זה הוא רק עלי. דורשים ממני גם להגן על אלו שעושים קמינים ועוד רגע גם יבטלו את חוק מניעת העישון וגם עלזה אנחנו נהיה אחראים. אם המדינה רוצה למנוע את הוצאת הכסף המטורפת על זבל היא עצמה צריכה להגיד איך לגרום לרשויות המקומיות לעשות את זה – דרך קרן הנקיון או היטלי הטמנה. אם רשות אחת יכולה לעשות את זה כי זה באינטרס שלה – זה לא אומר שכולם יכולים לעשות את זה. המדינה צריכה ליצור חקיקה טובה ולמנוע מצב שבו כל רשות צריכה ליצור חוק עזר עירוני. אני רוצה ליצור חוק עזר שימנע מכל הקלאבקרים להסתובב. כבר 9 שנים אני מנסה להעביר חוק עזר חופים והדבר תקוע – אי אפשר להסתמך על זה. אנחנו מטפלים בכמויות עצומות של ניילונים למשל בחממות באחיטוב. החקלאים אצלנו עושים את זה. אי אפשר להסתמך רק על טוב הלב של החקלאים או של ראש הרשות. בסוף יהיה לזה רווח לכולם, אבל המדינה צריכה לדחוף את זה".