יום חמישי, אפריל 25, 2024

פוסטים אחרונים

המתנדבים לא מספיקים

רק שחרור החסמים והעמדת אמצעי הייצור הבסיסיים לטובת החקלאים יבטיחו את ביטחון המזון של מדינת ישראל.

המתקפה הרצחנית על יישובי הנגב המערבי בבוקר שבת השבעה באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל" שפרצה בעקבותיה תפסו את מערכות המדינה מופתעות ולא מוכנות. פעם נוספת הוכח כי מה שלא עובד בשגרה לא יעבוד גם בחירום, ומה שהוחלש בימי שגרה יהיה פגיע ברגע האמת.

ענף החקלאות הוא אחד הענפים שנפגעו בצורה הקשה ביותר, וזאת בן היתר, מכיוון שהמלחמה תפסה את החקלאות הישראלית חלשה מאי פעם, לאחר שנים של ייבוש והחלשה מכוונים ושיטתיים. וזאת יש לדעת: גם החקלאים החרוצים, הנמרצים, היצירתיים והחדשניים ביותר לא יכולים לעמוד מול פקידות רומסת וביורוקרטיה משתקת.

מאז ומעולם, הלכו להם המגל והחרב יחדיו. לצערנו הרב, התעוררנו מקונספציה, ולפיה ניתן לוותר על החרב תמורת מכשול ומצלמה ועל המגל תמורת עגבניות טורקיות תומכות "חמאס".

חובתה של המדינה היא קודם כל, לספק ביטחון לתושביה. בשנים האחרונות, צעקנו תחת כל עץ רענן כי ביטחון המזון הוא מרכיב יסודי, בסיסי והכרחי בביטחון הלאומי של מדינת ישראל, וכך התעוררנו אל בוקר שמחת תורה, אחרי שנים בהן החקלאות בישראל הוחלשה באופן שיטתי ומכוון וכך גם ביטחון המזון הלאומי והביטחון הלאומי בכלל.

עם כלל לבנות היסוד שהתנפצו להן באותה שבת ארורה התנפצו גם מוסכמות אשר זעקנו לגביהן במשך שנים, למשל ההישענות על מדינה אחת כזו המספקת ידיים עובדות לחקלאות; אינספור פעמים טענו שצריך לפתוח ולקדם הסכמים בילטרליים עם מדינות נוספות ולהגדיל את מכסות העובדים הזרים בחקלאות. ערב המלחמה. היו חסרים 18 אלף עובדים. במשקים חקלאיים רבים לא שתלו את כלל החלקות, מכיוון שלא היה מספיק כוח אדם לקטיף.

ואכן, ברגע האמת, ממשלת תאילנד תקעה סכין דיפלומטי בגבה של מדינת ישראל, והורתה על הוצאת כלל העובדים אזרחי תאילנד מישראל. נכון להיום, יצאו את המדינה כ-15 אלף עובדים מתוך 31 אלף שהיו כאן ערב המלחמה. הפגיעה בפעילות החקלאית אנושה, והחלטת הממשלה על הבאת 5,000 עובדים זרים בלבד היא בבחינת מעט מדיי ומאוחר מדיי.

עם זאת, יש גם נקודות של אור: החברה האזרחית, גל המתנדבים שמגיעים מכל הארץ ובכל הגילאים לסייע לחקלאים, מחמם את הלב. פגשתי אותם בחממות בשיא החום בפתחת ניצנה שברמת נגב וגם בחבל אשכול, אבל גם כאן, התגייסות אזרחית מלאת רצון טוב היא לא הפיתרון, אלא מענה זמני בלבד עד להגעתם של עובדים מקצועיים חדשים.

כאמור, במציאות של מחסור חמור בעובדים, כ-30 אלף לערך, הרי שהחלטת הממשלה על תוספת 5,000 עובדים היא לעג לרש ממש ודוגמה נוספת לשלטון הפקידים, המכסות ההיתרים והטפסים ושאר גורמים מעכבי צמיחה. וזאת צריכים לדעת בירושלים: מה שהיה כבר לא יהיה. החקלאים לא יהיו מוכנים לקבל יותר את העובדה שהמדינה שולחת אותם לזירת התמודדות עם חקלאים מטורקיה ומדינות נוספות כאשר הידיים שלהם קשורות מאחורי הגב.

ביטחון מזון: מדינת ישראל צריכה לצמצם למינימום את התלות שלה בייבוא תוצרת חקלאית. ענף השום שקרס בעקבות מדיניות משרד החקלאות בעבר, הוא דוגמה לגידול ישראלי מפואר שנעלם. המחירים אגב, לא יירדו, זאת כבר הוכח בעבר, בהיעדר תחרות מהשוק המקומי, ולאחר ירידת מחירים זמנית, רשתות השיווק מעלות את המחירים מעל הרף ערב פתיחת הייבוא. למה? כמו המשל המפורסם: פשוט כי הם יכולים.

סוגיית ייבוא תוצרת חקלאית היא סוגיה כואבת מוראלית. העובדה שבשעה שרפתות "עוטף עזה" נלחמו בשיניים כדי לחלוב את הפרות בימים שלאחר האסון, הותר לייבא חלב מפולין, היא בלתי נתפשת. כך גם ייבוא הירקות מטורקיה בשעה שארדואן מביע בגלוי תמיכה ב"חמאס", אך המכה היא לא רק מוראלית אלא גם כלכלית.

וגם זאת יש לדעת: חקלאי ישראל יידעו להתמודד עם כל תוצרת זרה, ובלבד שיזכו להזדמנות הוגנת: בעלויות השכר של העובדים, במחירי המים, בתשומות החקלאיות שניתן להשתמש בהן ועוד, אבל לא ניתן לצפות שחקלאי ישראלי, מצטיין ככל שיהיה, יוכל להתמודד בתחרות הוגנת אל מול מגדל טורקי שמשלם עשירית מעלות כוח האדם (ופי שניים מעלות כוח האדם במדינות ה-oecd), לא משלם על מים (שאגב איננו יודעים את איכותם…) ומשתמש בתשומות חקלאיות, כמו סוגי דשנים וחומרים מסוכנים שהוצאו משימוש בישראל זה מכבר.

האירועים הקשים שעברנו והמשבר החמור בו אנו נמצאים כעת מהווים גם הזדמנות לתיקון אמיתי שלם. אחת הרעות החולות הוא פיזור הסמכויות בין שלל משרדים, חלקם מיותרים, וחוסר יכולת לתת מענה למצב. אנו נתקלים לא פעם במצב שבו גורם ממשלתי עושה את שלו, אך נדרשים עוד שלושה מהלכים מקבילים משלושה משרדים או רשויות שונות, כך שבפועל לא קורה דבר.

אולם, בידינו נמצא הפיתרון: שחרור החסמים והעמדת אמצעי הייצור הבסיסיים לטובת החקלאים יבטיחו את ביטחון המזון: קרקע, מים וידיים עובדות. כמאמר השיר שהפך להמנון המלחמה, "יותר מזה אנחנו לא צריכים".

יש לנו הזדמנות אמיתית: מתוך השבר הנורא לצמוח, לחזק את החקלאות והחקלאים ולחזור למושכלות היסוד של המגל והחרב, המחרשה והתלם האחרון.

על מדינת ישראל להסיר את החסמים ולאפשר לחקלאים לעשות את מה שהם יודעים הכי טוב: לגדל מזון טרי ובריא לכלל תושבי המדינה, כי גם היום, כמו לפני 100 שנה, נכונים דבריו של משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן".

Latest Posts

תישאר בקשר

להתעדכן בכל החדשות האחרונות, ההצעות וההודעות המיוחדות.

דילוג לתוכן